ספק סביר #22 – אדם קדמון, כוהנת אבורגינית, עוד על פסיכולוגיה אבולוציונית וארגון נגד פסיכיאטריה

אני חייב לציין לטובה את החלק השני של הראיון עם גיל גריינגרוס, שהיה אפילו מעניין יותר מהחלק הראשון, ובכלל את התוכנית ושלל פינותיה. ישר כוח!

נתקלתי פעם בסרטונים של הארגון הזה נגד פסיכיאטריה, ולמרות שאני לא מסכים איתם נראה שיש משהו בדבריהם.

עצם זה שפסיכיאטר יכול להחליט שאדם אינו שפוי על דעת עצמו, ובמקרים שאין שום גורם שבודק את הנושא זה יכול להיות בעייתי (אני לא יודע איך זה עובד בפועל, כך שייתכן שאני טועה, אבל בסרט ההחלפה המבוסס על סיפור אמיתי יש דוגמא די מפחידה לנושא). אם למשל המשפחה בעד האשפוז אז זה כנראה מוצדק, אם הם מתנגדים (או שאין משפחה) ייתכן שיש טעם לפגם.

בעקרון אני בעד מנגנוני בריאות הנפש, ולדעתי אחוז הרבה יותר גבוהה מהאוכלוסיה צריך להבדק על ידם (לדעתי בכל דת שהיא ישנה רמה מסויימת של סכיזופרניה).

בעקבות התוכנית שלכם חשבתי על זה קצת, ואני מציע את מנגנון הפיקוח הבא:
כל מטופל פוטנציאלי ייבדק באופן בלתי תלוי ע"י מספר פסיכיאטרים, ורק אם יש הסכמה ביניהם (או לפחות רובם) על אופי הבעיה, ועל גישות הטיפול האפשריות, רק אז אפשר יהיה להפעיל מנגנונים כגון אשפוז בכפייה או מתן טיפולי חשמל (שהבנתי שהם מאד יעילים עבור בעיות מסויימות).

כמו שאני רואה את הדברים, אם לא תהיה הסכמה בין הפסיכיאטרים לגבי אופי הבעיה אז זה זה ברור למדי שאין מה לתת טיפול, ושאולי הפסיכיאטריה תזדקק לטיפול בעצמה אם זו תתגלה כתופעה נפוצה. אם תהיה הסכמה בין הפסיכיאטרים (מה שכנראה יקרה ברוב המקרים), אז זה יעמוד אפילו בקריטריונים שהארגון הזה מציע (ע"פ הסרטונים שראיתי).

במקרה כזה ייתכן שפסיכיאטרים שונים ייזהו הפרעות שונות מאותה משפחה אצל אותו אדם, וזה יחייב מצב שבו הזיהוי נעשה ברמה פחות מפורטת. לטעמי זה מצב רצוי, כי אם ההפרעה נראית שונה לפסיכיאטרים שונים, אז אין טעם בהתאמת הטיפול לאבחנה הספציפית יותר של חלק מהם, אלא הטיפול ייצטרך להתאים לסוג ההפרעה המוסכם עליהם.