תמיד לשאול
ספק סביר #83 – אתגר ספקני למתקשרת, מחקר חייזרי מפוקפק ושליות
ספק סביר – תוכנית #83 – הוקלטה לכאורה ב-05/11/2011
משתתפים: ברק ניצן, ליאורה לוי, ערן אבירם וירון אסא
האזנה באתר:
הורדה למחשב: לחצו כאן.
פירוט התוכנית:
00:00 – הקדמה
00:55 – צמידי פלסאבו חוטפים על הראש
1. מחקר מפריך את הטענות של צמידי PowerBalance, וסקירת הנושא.
2. רשות הסחר הבריטית נגד צמידי IonicBalance.
3. עסקנו בצמידים וקניסיולוגיה בתוכנית #41.
05:35 – אתגר ספקני למתקשרת בריטית
1. הכתבה בגארדיאן על אתגר הלאווין, ועל דחיתו ע"י המתקשרת סאלי מורגן.
2. סיימון סינג על התכתבותיו עם העו"ד של סאלי כאן, וכאן.
3. סאלי מנסה להגן על שמה בתוכנית רדיו, ונכשלת באופן מזהיר.
13:25 – אנשים ששווה להזכיר
1. אמיר לוסטיג, שתרם מזמנו ומרצו לערב ספקנים בפאב באוקטובר.
2. הבלוג חשיבה חדה, קריאה מומלץ בנושאי ספקנות וחשיבה ביקורתית.
15:35 – מחקר המוני קושר בין חייזרים לבין חויות חוץ גופיות
1. הודעת היח"צ של המחקר, ופירוט המחקר (אם אפשר לקרוא לו כך).
21:55 – שליות מזינות
איפה טעינו יוקלט בשבוע הבא
35:00 – ספק סביר
והפעם – על הכתב
1. כתבי יד עתיקים נכתבו בכיוון לא ידוע לסרוגין משמאל-לימין, ומימין-לשמאל.
2. מקור המונחים Upper-Case ו-Lower-Case הוא ממצבות רומיות – הגדולות הופיעו בחלק העליון, והקטנות בחלק התחתון
3. מקור הצורה של האות א', והאות A מגיעות ממקור זהה – ראש של שור.
1. אכן כן. במובן מסויים זה הרבה יותר הגיוני.
2. לא, הם נקראים על שם המגירה בה אוכסנו גלופות הדפוס של האותיות השונות.
ב-16/2/12 – מפגש מאזינים משותף של ספק סביר ועושים היסטוריה. הפרטים בקרוב.
להורדות אוטומטיות של פרקים חדשים – ביצוע מנוי לספק סביר
לבעלי iTunes: לפודאקסט.
לנגנים אחרים: לפודאקסט.
-
לגבי האמת וספק סביר שהכינה שני, היה מעניין ומקורי אך הכיל אי־דיוק נוסף.
השם של האות א – אל"ף – אכן מקורו בשור הידוע גם בשם אליף. אך לא ברור שהצורה של האות אל"ף בכתב המודרני מקורה בראש של שור. דווקא הצורה הקודמת של האות א כחלק מכתב דעץ דמתה מאוד לראש של שור, אך היא הוחלפה בכתב האשורי מתישהו בתקופתי בית שני והוא ממש לא דומה לראש של שור.
חוץ מזה אני חושב שדווקא הכתב העברי מפגין אבולוציה מרשימה מאוד לאורך השנים, בין היתר: החלפת צורות מכתב דעץ לכתב אשורי, חידוש אותיות סופיות, הוספת אותיות אהו"י למילים, הוספת רווחים בין מילים, הופעת ניקוד והטעמה, יצירה של מילים חדשות רבות בימי הביניים, הופעת סגנונות כתב שונים: כתב דפוס, כתב יד, אותיות "רש"ׁי", בסיס לכתיבה בערבית־יהודית ויידיש.
קישור לרשומה שכתבתי פעם בנושא קרוב: ספר תורה ב-Deutsch Schreiben?!
http://megira.co.cc/673 -
#3 נכתב על ידי דנית לפני 12 שנים
לגבי נושא השיליה, יש לי כמה הערות:
ראשית בנושא ההשוואה בין אכילת השיליה ואכילת כל מיני חומרים המופרשים מהגוף, יש הבדל גדול מאוד. השיליה היא רקמה אנושית ולא חומר כימי. במקרה זה, היא רקמה של העובר (כלומר התפתחה מהביצית המופרית), ולכן לא מדובר באכילת איבר של עצמך אלא, כנראה, בצורה של קניבליזם.
שנית, בנושא רעילות השיליה, נכון שבין תפקידיה לסלק פסולת של העובר, אך הפסולת לא מצטברת בה, אלא עוברת למחזור הדם של האם ומשם מסולקת במנגנון סילוק הפסולת של האם. יש תרבויות שבהן אוכלים את השיליה ומשתמשים בה כתרופה, ובעלי חיים אוכלים את השיליה, כך שכנראה שהיא לא רעילה.
הסיבה שמוודאים היטב שהשיליה יצאה בשלמותה אינה בגלל רעילות, אלא בגלל שברגע שהיא התנתקה מדופן הרחם וההריון הסתיים, היא תחשב על ידי גוף האם כעצם זר ותיצור דלקת.
שלישית, ליאורה, הקרום שתיארת שהכלבה אוכלת הוא שק השפיר, והיא אוכלת אותו כדי לעזור לוולד לצאת ממנו, כמו שעושות חיות אחרות. השיליה נראית יותר כמו כבד.
-
#4 נכתב על ידי עקיבא לפני 12 שנים
לגבי ההערה של ירון: "עמים עם כתב ניצחו עמים בלי כתב".
היה יכול להיות נחמד אם זה היה נכון, האמת היא שזה לא לגמרי מדויק. לפחות לא תמיד.כתב אמנם עוזר לנהל לוגיסטיקה של אימפריות גדולות לאורך זמן אבל בשדה הקרב הערך שלו הרבה פחות משמעותי מאשר טכנולוגיות אחרות כמו נגיד חצים, שריון, אילוף בהמות, ספינות וכו'. גם לטקטיקה וכמובן לגודל צבא יש חשיבות מכרעת. כתב הוא בסה"כ אמצעי די איטי בשדה הקרב ואין לו יתרון על דגלים, עשן מדורות או חצוצרות ושופרות.
לא חסרות דוגמאות לעמים בלי כתב שניצחו עמים עם כתב: הגרמאנים את הרומאים, האימפריה הפרתית שכבשה חלקים נכבדים מהמזרח התיכון וברוב הזמן לא היה כתב, בית"ר ירושלים נגד מכבי תל אביב ועוד…
מה שכן נכון זה שלא מעט פעמים קרה שהאימפריה המנצחת אימצה את הכתב של העם הנכבש, ושלפחות אצל הכובש הגדול בהיסטוריה, ג'ינגיס חאן, ההתפחות של הכתב קרתה ממש יחד עם ההתפחות של הכיבושים אבל הצורך בכתב הוא לרוב התוצאה של הכיבושים ולא הגורם לעליונות הצבאית.
לסיכום, כתב עוזר לשלוט אבל לא מביא נצחונות בקרב בהכרח.
-
#6 נכתב על ידי שני לפני 12 שנים
אריאל, תודה על התגובה, אני אשמח להרחיב:
התופעות שציינת בהתפתחות הכתב העברי התרחשו במסגרת הכתיבה הדתית. השימוש בעברית כשפה מדוברת היה מזערי והוגבל לריטואלים דתיים. לרוב הכתיבה נעשתה תחת השגחת רבנים שהציבו חוקים נוקשים וההתפתחות הטבעית של הכתב הוגבלה.
במקרה של האותיות הלטיניות אפשר לראות התפתחות מרתקת שנבעה משימוש יומיומי של עמים דוברי שפות שונות, שאימצו משכניהם כתבים ובלא מגבלה דתית שינו את האותיות בהתאם לצרכיהם, השמיטו אותיות שהשימוש בהן היה נמוך ועיצבו אותיות חדשות באופן שיהיה קל לזהות אותן ולהבדיל ביניהן.
בניגוד לאותיות הלטיניות, האותיות העבריות נותרו מאוד דומות אחת לשניה (למשל: ה-ח-ת ,ד-ר ,ו-ז ,ס-ם ,ב-כ). הן מרובעות מאוד וחסרות קימורים וקוים אלכסוניים, ורק ל-6 אותיות (בהשוואה ל-12 בלטינית) יש ascenders ו- descenders (החלקים של האות שיוצאים למעלה או למטה ומבדלים אותה משאר חברותיה, כמו נניח p ,b).
המצאת הדפוס החמירה את המצב. הטיפוגרפים (מעצבי האותיות) שיצקו את האותיות העבריות לא היו יהודים ולא הכירו את המסורת היהודית והמעבר מהאותיות הכתובות ביד (גם בסגנון הספרדי וגם האשכנזי) לאותיות דפוס היה מרושל מאוד והעיוותים היו משמעותיים. כשאליעזר בן יהודה החייה את העברית כשפה מדוברת, נוצר הצורך לבנות ולעצב פונטים חדשים ומתוקנים ובעצם לנסות דרך העיצוב להשלים את הפערים.
אגב, הניקוד הוא פתרון מסורבל ביותר ולא פלא שהשימוש בו כל כך מצומצם בימינו. הניקוד מקשה עוד יותר על זיהוי האות ו”סותם” אותה ובגלל המיקום הבעייתי שלו הקושי להשתמש בו בדפוס ובאינטרנט הוא רב ומורכב. בפועל, ללא ניקוד, יש הרבה מקרים בהם פענוח המילה תלוי בהקשר בו היא כתובה (לדוגמא,"דבר" יכולה להקרא כשלוש מילים שונות) או מבוססת על ידע מוקדם (כמו שמות של מקומות).
לסיכום, בכתב העברי חלו שינויים שהיו רלוונטים לשימוש שלו בעיקר ככתב קודש. במקביל השינויים והפיתוחים שחלו בכתבים שבהם השימוש היה רחב יותר, היו משמעותיים יותר.
-
#8 נכתב על ידי הלה לפני 12 שנים
בהמשך לדיון השליות (כמה שלא יאמן שיש לכך המשך).
מעבר לאכילת השליה, יש היום גם טרנד נוסף. גישה עדכנית אומרת שיש להשאיר את השליה מחוברת לתינוק עד שהיא מתנתקת מעצמה (כלומר, במשך כמה ימים, עד שחבל הטבור נושר) ולא לקטוע באופן חיצוני את הקשר בין התינוק לשלייתו.
מאחר ואני לא מוצאת זמן לחפש אני לא מקשרת לכתבות בנושא, אבל אני יודעת שקיימות כאלה (ואולי אנסה למצוא אותן בהמשך). -
נקבות יונקים אוכלות את השליה ושק מי השפיר כדי לא להשאיר עקבות בשטח שעלולים לסמן לטורפים שיש באיזור נקבה עם גורים רכים, ואולי גם בגלל שהיא מכילה ערך תזונתי כלשהו שחבל לבזבז.
השליה באדם אינה רעילה, היא אינה אוגרת רעלים. השליה משמשת לשני תפקידים:
1. "בלוטה" להפרשת הורמוני מין שמטרתם למנוע מגוף האם מלדחות את ההריון, וכן היא משמשת כמעין "גלימת היעלמות" ש"מסתירה" את העובר מפני מערכת החיסון של האם – העובר שונה ממנה גנטית, קרומי התאים שלו מכילים חלבונים שמזהים אותו כשונה מ"אני" שמערכת החיסון של האם מכירה, והשליה מונעת תקיפה והפלה של העובר על ידי הפרדה בין מערכת הדם שלו למערכת הדם של האם וכך מונעת חשיפה של העובר לאם.
2. מחסום סלקטיבי שמפריד בין דם האם לדם העובר, מונע חדירה של פתוגנים שונים מהאם לעובר, מאפשר חדירה של מעבר אלמנטים שונים של מערכת החיסון אל העובר, מעביר חומרי הזנה למחזור הדם של העובר ממחזור הדם של האם דרך חבל הטבור ומפנה תוצרי לוואי דרך חבל הטבור אל מערכת הדם של האם. הרעלים הם אותם רעלים שהגוף של כל אחד מאיתנו מייצר בתהליך העיכול. האם מסננת את החומרים האלה ממערכת הדם שלה בדיוק כמו שהיא מסננת את התוצרים של עצמה ממערכת הדם שלה, וכדי לשרת את נפח הדם (שגדל משמעותית במהלך ההריון, אאל"ט כמעט פי שתיים, כדי לשרת את הרחם, השליה והעובר) גדלים נפחי הכליות והלב שלה.במצב תקין, השליה נפלטת תוך רבע שעה עד חצי שעה באופן עצמאי מהרחם. הסיבה שבגינה אסור להשאיר את השליה ברחם היא לא בגלל שהשליה רעילה (כאמור- היא לא) אלא מפני שיש סיכון של זיהום בגלל החשיפה של הריקמה הפגועה (בעקבות הלידה) לפתוגנים החיצוניים (בעיקר כאלה שנמצאים באיבר המין באופן טבעי, אבל גם אחרים מהסביבה), יש סיכון לתגובה דלקתית של מערכת החיסון נגד השליה, ויש סיכון לדימום יתר של האם דרך השליה.
נשים לא אוכלות את השליה פשוט מכיוון שהושרש תרבותית שזה מגעיל, וגם אין לזה יתרון אבולוציוני כמו אצל יונקים אחרים.
לגבי חבל הטבור – אין אינדיקציה רפואית לחתוך אותו. הוא נחתך מטעמי נוחות ואסתטיקה. אם לא חותכים אותו, הוא ממילא ינשור לבד באופן טבעי ואין בזה סכנה.
-
עוד לא האזנתי לתכנית אז אין לימושג איך התייחסתם לפלאצנטופאגיה (אכילת שליות), רק רציתי לציין ששמעתי את זה לא פעם ממיילדות טבעיות (הנה אחת שאני מכיר אישית: https://plus.google.com/u/0/107660875906928406568/posts/Z13QESsLMoq ) שיש שם המון מינראלים וויטמינים שדרושים לאם לחדש מצבורים אחרי מאמץ הלידה. אין לי מושג אם זה הוכח במחקרים, אבל אני יודע שאצל הרבה יונקים האם מלקקת/אוכלת את שק השפיר והשליה מהתינוקות שנולדו, אז זה לא שזה מבוסס רק על אמונות תפלות לחלוטין. נשאר לגלות אם זה מדע או פסבדו.
ועכשיו אלך להוריד את הפרק 🙂
-
- רישום לרסס תגובות
ערב טוב, תוכנית מעניינת ומגוונת עם הפגנת ספקנות בריאה ורעננה של ערן,
לגבי שלייה וקניבליזם, הריני לתרום לדיון הנעלה כי השלייה היא למעשה לא איבר של האם אלא איבר של העובר, התאים שיוצרים את השלייה מקורם בביצית המופרית והדנ"א שלהם הוא הדנ"א של העובר ולא של האם. לכן אכילתה מקבילה למנהג הברברי, הביזארי והלא נפוץ (מנהג לא נפוץ, סתירה משהו) של אכילת העורלה לאחר המילה אצל נשים בעלי בעיות פוריות.